קוראים לי Blue Moon. אין לי חיים רגילים כמו לכל ילד או ילדה רגילים. הוריי גרושים מאז שהייתי בת 4 וחצי. הייתי כל שבת נוסעת ומבקרת את אבא שלי..
אמא שלי עובדת מהבוקר עד 6 בערב,כך שלא יוצא לי לראות אותה בכלל. כעת מי ששומרת עליי זו סבתא שלי מצד אמא.
יש לי רק חברה אחת שמבינה אותי לגמרי.
כשהייתי בכיתה ה' נהפכתי להיות הילדה הדחויה..כולם היו צוחקים עליי שאני מוזרה כי אני מתלבשת לא באופנה וכי אין לי את המכשירים הכי מדליקים אלא..אני...פשוט אני.. אבל את אף אחד זה לא מעניין.
לא הזמינו אותי למפגשים,לא התקשרו אליי אף פעם אם הייתי חולה כדי לשאול מה שלומי..
הייתי כל יום בבית יושבת בחדר סגורה ומתפללת אל אלוהים שבבקשה עשה שהכל ייפסק..
הייתי יושבת בחדר וכותבת.שופכת הכל אל הדף.לא נתתי לאף אחד לקרוא.אפילו לא לסבתא או לחברתי הכי טובה.
אבל אז אגרתי יותר מידי מהכאב שהייתי חייבת לשתף. החלטתי להקים את הבלוג.שהבלוג לפי דעתי זו ההמצאה הכי טובה שיכולה להיות!
והנה אני כאן,מספרת על עצמי.
כתבתי כמובן עוד בצד אם זה מעניין אתכם ואתם רוצים לקרוא אתם מוזמנים ללכת לצד ולקרוא..
אני מאוד מקווה שתוכלו להבין אותי,תבינו איך ילדה במעמדי מרגישה..
אז זהו הגענו אל סוף של הפוסט.
נתראה בפוסט הבא..
שלכם,
Blue Moon
;){kind=link}